מרחב קודש מודרני

רציתי את השקט העוצמתי של קתדרלה — מודרני, חדש, ופתוח לכולם.

תמיד נמשכתי לכנסיות ולקתדרלות — לפרופורציה, לאור, לשקט. אבל שאלתי את עצמי: האם קדושה זקוקה למקום מסוים ולאווירה מסוימת — או שאפשר להרגיש אותה גם במרחב מינימלי ופשוט? האם הקדוש דורש עושר ומורכבות, או שהוא נובע דווקא מן הצמצום?

נקודת המפנה הייתה האדריכל היפני טדאו אנדו, ובמיוחד כנסיית האור. אנדו לימד אותי שהקדוש לא זקוק לקישוט — הוא נעשה מבטון גולמי, מאור ומשקט, כשהאור הוא החומר החזק ביותר בחלל.

הסגנון שלו — מינימליזם, גיאומטריה טהורה, בטון חשוף, ודיאלוג עמוק עם הטבע והאור — הוא בדיוק מה שחיפשתי: מרחב שמעורר יראה ונשגבות דווקא מתוך פשטות. משם צמח הרעיון שלי — קדושה שנבנית מאווירה, לא מקישוט.

“Here, light is not decoration. It is the guide.”

עיצבתי את המבנה על פי יחס הזהב — הפרופורציה שחוזרת בטבע, באמנות ובאדריכלות מאז ומעולם.

יחס הזהב חוזר שוב ושוב בטבע — בצדף, בחמנייה, באצטרובל ובסופה.

שלוש סיבות לבחירה

הספירלה היא אחת הצורות העתיקות בעולם — סמל של המסע פנימה. הולכים אל המרכז כדי להכיר את עצמנו, וחוזרים עם יותר עוצמה ותובנה.