לחיות בצל

כיצד האור בונה ומפרק את המרחב במהלך היום?

העבודה נפתחת במקום שבו מתחיל הצל: באור. ברחוב בן גוריון האור אינו מאיר את האדריכלות בלבד — במהלך היום הוא בונה אותה ומפרק אותה. פתח שקוע הופך בבוקר לחדר מוצל ובצהריים למשטח שטוח; קולונדה שמגוננת בשעה אחת חושפת בשעה אחרת. הצל משרטט קירות, ספים וגבולות זמניים שהאבן עצמה אינה מגדירה: נוצר חדר בלי שנבנו לו קירות. המרחב הזה גם מכתיב התנהגות — היכן עוצרים, היכן יושבים, באיזה צד של הרחוב הולכים ובאילו שעות — ורובנו נענים לו בלי לשים לב. את אמירתו של לה קורבוזיה, ש״עינינו נבראו לראות צורות באור״, אנו קוראים כאן לא כאמירה על יופי אלא על בנייה.

אצל טדאו אנדו, לואיס קאן וסטיבן הול האור נחשב לחומר הראשוני של המרחב ולא לתוספת שירות עליו; ברוח העיקרון המיוחס לקאן, אין מפחיתים חושך אלא מוסיפים אור. לפי קריאה זו הצל אינו תקלה אלא הרקע שעל פניו האדריכלות נעשית קריאה. קריאה כזו של הרחוב מבקשת תשומת לב ולא מבט חטוף: אותה פינה נצפית לאורך שעות, משום שאופייה אינו תכונה קבועה אלא אירוע בזמן.

וחשוב מכך: הצללים שהאור מטיל אינם חסרי צורה. אור מנומר מתחת לעצי הרחוב, הקצב המסורגל של תריסים ומסכים, הפנומברה הרכה בקצה האבן — כל אלה מרכיבים שפה חזותית ובה דקדוק משלה של קצב, צפיפות וקצה. דקדוק זה אינו קישוט אלא תנאי תפיסתי: הוא קובע היכן העין נעצרת, היכן ההליכה מאטה והיכן נקרא גבול שהאבן עצמה אינה מגדירה. הקריאה נשארת כאן בגבולות התופעה. עם זאת, דגם שנקרא על פני החומר הוא כבר צורה — וצורה אפשר לקחת הלאה; המעבר הזה נדון בנפרד, בפרק ״מן הצל אל העור השני״.

״התחלתי לצלם צללים כי הם היו יפים. אחר כך שמתי לב שאני בעצם מתעדת זמן — אותו קיר לעולם אינו אותו קיר פעמיים.״

כיצד נוף יכול להישאר נוכח מבלי להיראות?

מקום יכול להטיל צל גם הוא. הים התיכון נמצא מאחורי ההולך; הר הכרמל והגנים הבהאיים מתנשאים מעל ומאחורי החזיתות. ברוב אורכו של הרחוב אף אחד מהם אינו מושא המבט, ובכל זאת כולם נוכחים באופן מובהק — נישאים ברוח, בכובד האוויר הלח, במשיכה המתמדת של המדרון שמכוון כל צעד אל המים. זהו הרחוב החי בצל הנוף שלו עצמו.

מרלו-פונטי נותן את הדימוי המדויק ב״העין והרוח״. בהתבוננו ברצפת האריחים של בריכה הוא מתעקש שאינו רואה אותה למרות המים, אלא דרכם: המים שוכנים במרחב ומתממשים בו, בלי שיהיו אי פעם מוכלים כאובייקט. כך בדיוק פועל הים על הרחוב — לא לפניי, ולא נעדר, אלא שוכן באוויר ובאור. לתפוס מקום באופן פנומנולוגי פירושו להתייחס לנוכחויות הבלתי נראות האלה כמכוננות, ולא כמקריות.

הקריאה נשענת אפוא על הגוף החי — ה־corps propre — יותר מאשר על העין המודדת. הגוף קולט את משיכת הים דרך הכבידה והשיפוע עוד לפני שהעיניים מאשרות אופק; הוא קורא כיוון, לחות וטמפרטורה כשדה אחד. זהו גם מה שנורברג-שולץ מכנה genius loci: אטמוספירה הנגזרת מכלל המקום ולא מחלקיו הנראים.

״כל הזמן הסתובבתי לחפש את הים ולא מצאתי אותו — והבנתי שהגוף שלי כבר יודע שהוא שם. כל הרחוב נוטה אל מים שבקושי רואים.״

כיצד חומר יכול לשאת זיכרון?

ההיסטוריה מטילה צל ארוך, והרחוב חי בתוכו. אך עברו של רחוב בן גוריון אינו נפגש כאן כנרטיב — הוא נפגש כחומר. הצעתו של אלדו רוסי, ש״ההיסטוריה של האדריכלות היא החומר של האדריכלות״, מכוונת את הגישה. תקופות עוקבות קריאות בנדבכי האבן, ביחסים ובפרט, בפטינה של הטיח ובשחיקת הספים — והשכבות האלה יושבות פיזית זו לצד זו, משטח אחד שמחזיק כמה זמנים בבת אחת.

הקורס מציע לכך דימוי מדויק בדמותה של ״הדיסציפלינה של הקיים״ — נוכחות רפאים לאורך חייו המשתנים של מבנה, האיכות הפיזית של הזמן המגולמת בדברים. הזיכרון כאן אינו פסיכולוגי אלא חומרי; נוגעים בו לפני שמפרשים אותו. כדי לקרוא אותו הפרויקט פועל כארכיאולוגיה של מקום: לא רישום כרונולוגי של תולדות הרחוב, אלא חשיפת היסודות — ה״גנום״ שממנו נוצר אופיו. כך נשמרת הקריאה כפנומנולוגית ולא היסטורית, ועניינה באופן שבו העבר נחווה במשטח ההווה.

אצל בשלאר, ב״פואטיקה של החלל״, מופיעה הטענה העמוקה יותר: הזיכרון זקוק לחומר כדי לשכון בו — המשך הזמן חוסה בדברים ובמקומות, ולא בתודעה בלבד. החומר של הרחוב הופך כך לארכיון הנקרא בגוף: טקסט רב-שכבתי שבו השורות העתיקות ביותר עדיין נראות מתחת לחדשות.

״על קיר אחד יכולתי לגעת בארבעה זמנים שונים בבת אחת. הרחוב אינו זוכר את ההיסטוריה שלו כמונו — הוא לובש אותה.״

כיצד אנשים שאינם כאן עוד ממשיכים להיות נוכחים במקום?

מאחורי כל קיר עומדים אלה שבנו אותו, וגם אלה שחיו בו: דורות של תושבים מתקופות שונות, שכל אחד מהם הביא איתו אורח חיים אחר. העבודה אינה עוסקת בזהותם או בתולדותיהם אלא באופן שבו נוכחותם נשארה — בקנה המידה של הבתים, ביחס שבין פנים לחוץ, בגובה המדרגה ובמה שנהוג לעשות ברחוב בשעות היום. הם נעדרים פיזית, והשפעתם איננה נעדרת: היא פועלת ביום-יום של מי שעובר כאן עכשיו, בלי שהוא מזהה את מקורה. ללכת ברחוב פירושו לחיות בצילם.

כאן הפרויקט נשען ישירות על ״צל האובייקט״ של כריסטופר בולאס — המושג שעיצב מחדש את המחקר כולו. בולאס כותב על יחסים בין-אישיים: הוא מתאר כיצד נוכחותו של אחר מכונן ממשיכה לעצב אדם זמן רב אחרי שהלך; צל שקשה להשתחרר ממנו. בולאס עצמו אינו עוסק באדריכלות, וההרחבה של המושג מיחסים אנושיים אל החוויה האדריכלית היא פרשנות של הפרויקט: גם מקום נושא את צילם של מי שיצרו אותו, ולשכון בו פירושו לחיות תחת השפעתם. ההבחנה מן הקריאה הקודמת מכוונת ופשוטה: שם העדות היא חומרית — מה שנשאר באבן ובטיח; כאן העדות היא התנהגותית — מה שנשאר באופן שבו המקום מתפקד ומתיישבים בו.

אצל היידגר, ב״לבנות, לשכון, לחשוב״, מעוגנת הטענה. לבנות פירושו כבר לעשות מקום לשכינה, ויחסו של השוכן אל העולם העשוי לעולם אינו ניטרלי; דאגתו של היוצר נותרת נוכחת מבנית במה שנבנה. הרחוב, במובן הזה, מאוכלס כל העת גם בידי מי שבנו וחיו בו קודם לכן.

״מישהו בחר את גובה הקשת הזו לפני מאה שנה, ואני עדיין הולכת מתחת להחלטה שלו. זהו צל שאי אפשר לצאת ממנו.״